בית

יש דירה אחת שאני זוכרת יותר מכל. גרנו בה עד שההורים התגרשו ושם חייתי את רוב שנות הילדות שלי. היה בה קיר עם לבנים ליד המרפסת ווילון בסלון ובמטבח ארונית גדולה של מזווה עם כל מיני דברים שהיו שם שנים, ומסדרון שאני ועידו אחי אהבנו לטפס על קירותיו ברגליים כי הוא היה יחסית צר אז יכולנו ללכת עם הרגליים על הקיר. בחדר שלי הייתה בו במה שנפתחת למיטה ומדפים עם ברביות ועוד בובות שלכולן קראתי שלומית, וחלון שפעם אחת מצאתי בו צב שאף אחד לא ידע מאיפה הגיע ורציתי לשמור עליו אבל ההורים לא הסכימו אז שחררתי אותו בגינה. ובסוף המסדרון היה חדר העבודה של אבא, עם מלא ספרים רוחניים, ואני זוכרת שהייתי לפעמים יושבת שם ושומעת דיסקים וקוראת ספרים.

ובכל זאת, זה אף פעם לא הרגיש כמו בית.

יש איזה געגוע שהלך איתי תמיד, הביתה, למקום הזה שבו אני מרגישה שאני יכולה להיות מי שאני, להרגשה שיש לי מקום בעולם. חיפשתי את זה הרבה שנים, בגברים, במסעות, בתהליכים שעברתי. קראתי לעצמי הנוודית היחפה.

ערב אחד בשדות של בנימינה הלכנו, דניאל ואני, ודיברנו על החיים. הרגשתי שאני לא יכולה פשוט להמשיך בלי לדעת לאן הקשר הזה הולך, אמרתי את מה שאמרתי והייתי מיואשת והרגשתי פתטית וחשבתי שאולי זה הסוף שלנו, כי אנחנו לא מצליחים להסתנכרן על הדברים החשובים באמת.

הוא עצר אותי והסתכל לי עמוק בעיניים ואמר לי את המילים הכי יפות בעולם על כמה שהוא אוהב אותי ובוחר בי, ולא הצלחתי ממש לשמוע את מה שהוא אמר כי הייתי שרויה עמוק בתוך היאוש על זה שאני בת 31 ועוד קשר הולך להגיע לקיצו, ואז הוא כרע ברך, ושאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתו. בלי טבעת, פשוט כמו שהוא.

שאלתי אותו אם הוא עובד עליי והוא נתן לי כאפה ואמר שהוא לא היה צוחק בחיים על דבר כזה, והתחבקנו ובכינו וצחקנו ואמרתי לו כן.

עברה מאז היום ההוא שנה וחצי והספקנו בזמן הזה להתחתן פעמיים, ועכשיו אני כותבת את המילים האלה מבקתה על שפת אגם אטיטלן בגואטמלה, בירח הדבש שלנו. אנחנו כבר חודש וחצי מטיילים בעולם אחרי ששחררנו את הדירה שהייתה לנו ואחסנו את החפצים שלנו, וכל המסע הזה מפגיש אותי שוב עם השאלה הגדולה של חיי.

מה זה בית בשבילי?

הבוקר התחיל לי ברע, הדבר הראשון שקרה אחרי שהתעוררתי זה שנשבר לי משהו שחשוב לי. יצאתי בעצבים לאגם והמים היו מלוכלכים ומלאים בחול. ישבתי על החוף ודניאל בא והיה מתוק, וחזרנו הביתה ושטפתי את עצמי ונרגעתי, והתיישבתי לכתוב.

יש כאן פרחים ופרפרים ונוף לאגם ויש גבר יפה ומתוק וטוב לב שהוא הגבר שלי ואני האישה שלו ואנחנו כאן ביחד, במסע שלנו.

יש עדיין שאלות פתוחות, ויש חלומות שעוד לא הגשמתי. ולפעמים יותר קל לראות את הפער בין הרצוי למצוי, מאשר לראות את כל מה שכבר קיים.

ובכל זאת אני בוחרת עכשיו ברגע הזה פשוט לראות את מה שהגשמתי, ולהגיד תודה.

ואני שכל חיי חיפשתי בית, מתחילה להרגיש שאולי כבר הגעתי.