יש דירה אחת שאני זוכרת יותר מכל. גרנו בה עד שההורים התגרשו ושם חייתי את רוב שנות הילדות שלי. היה בה קיר עם לבנים ליד המרפסת ווילון בסלון ובמטבח ארונית גדולה של מזווה עם כל מיני דברים שהיו שם שנים, ומסדרון שאני ועידו אחי אהבנו לטפס על קירותיו ברגליים כי הוא היה יחסית צר אז יכולנו ללכת עם הרגליים על הקיר. בחדר שלי הייתה בו במה שנפתחת למיטה ומדפים עם ברביות ועוד בובות שלכולן קראתי שלומית, וחלון שפעם אחת מצאתי בו צב שאף אחד לא ידע מאיפה הגיע ורציתי לשמור עליו אבל ההורים לא הסכימו

בארגז הכלים שלי לא הייתה מפה רק ריח מתוק של געגוע זכרון רחוק של אהבה לקחתי צעד אל הלא נודע תעיתי בדרך בלילה האפל השביל מאחוריי נעלם וכל צעד הוביל אותי עמוק פנימה אל תוך האפלה של נשמתי שכחתי את שמי הקולות היו רועשים מהדממה האהבה מתה ואני ביחד איתה להבה סגולה בקעה תנועה צליל אור אלוהי אני הייתי הלהבה מחוללת את מחול הנשמות הנצחי בנשימתי ובין שאיפה לנשיפה האהבה תפסה צורה של זכר שזכרתי מחיים קודמים המסע הוביל אותי הביתה עד אליו